שלום לכולם
ביום שישי האחרון בערב התארחו אצלנו שני חברים והתפתחה שיחה לבבית על משחק.
אחד החברים, דדי, כמו גם אשתי, לומד בחוג משחק, וחבר אחד, שהתאמן/מתאמן עמנו בדוג'ו באייקידו, אדם, הוא שחקן במקצועו. השיחה נסובה למעשה לא על משחק – אלא באופן מדויק יותר על משחק אימפרוביזציה. או מילולית: אלתור. במשחק אילתור, כמו באילתור מוסיקאלי, אין טקסט ידוע וקבוע מראש. ה"טקסט" או ה"לחן" נוצר תוך-כדי-משחק. תוך כדי פעילות, תוך כדי שיחה, מדע, הקשבה, ואינטראקציה.
שוחחנו על הקושי שבאילתור. הדגש לא היה על הקושי הטכני, אלא על הקושי לקבל רעיונות והצעות חדשים תוך כדי פעילות משחק. להטמיע אותם ולעבוד עמם הלאה. אדם הציע שבאילתור בכלל הוא תמיד "כן". הוא הציע שהכלל הוא: "תמיד לומר (לעצמך) כן". מה שבא בא. דדי ציין כמה זה קשה למעשה, כמה תמיד יש רעיונות אחרים, מתחרים. כמה לעתים קרובות מאוד התשובה להצעות החדשות הנה: "לא, אבל..." למשל, לא אבל לי יש רעיון טוב יותר, או מצחיק יותר, או חכם יותר, או שנון יותר, או יעיל יותר, וכו'. הייתי מוסיף שאפילו "כן אבל", אינה תשובה טובה או שלה דיה לצרכי אילתור חופשי. ה"אבל" עוצר משהו, ומנע אפשרות של קבלה והשתלבות מלאות עם ההצעות, התנועות, הבדיחות, השורות, הקצב, הלחן וכו' – של האחרים עמם מאלתרים, עם משתלבים.
נראה לי כי אנאלוגיה לעולם האייקידו, קרי עולם אומנות (דו) האילתור (אי) של הקי (קי), היא די מיותרת כעת.
אז אסיים עם הערה או שתיים.
בעולם אומנות (דו) האילתור (אי) של הקי (קי), החששות, החרדות וההסתייגויות עליהן דיבר דדי – "לא אבל" – לובשים צורה ממשית: של גוף, של מכה, של סכנה פיזית, וכו'. כאשר אגרוף מגיע לכיוון גופי, או חרב מונפת לכיוון ראשי, קשה מאוד, כמעט נוגד את ההיגיון האנושי, לחשוב "כן – לקבל ולהמשיך", להרגיש ולפעול – "כן, לקבל ולהמשיך". כך הדבר גם מחוץ לכותלי המזרנים הירוקים והכחולים שלנו. הצעות אחרות ההצעות שלנו, דעות אחרות מהדעות שלנו, עמדות אחרות מעמדות שלנו – כולן מאיימות עלינו לא פחות מחרב מונפת. חופש התנועה ביומיום, מסתבר, הוא מזערי. ממש מוגבל. כאן החש הוא החשש המסתתר בצל החרב באייקידו – זהו חשש שאינו פיזי או אינו רק פיזי. זהו חשש קיומי: "אם אומר כן להכול מה יישאר ממני?"
אחד החברים, דדי, כמו גם אשתי, לומד בחוג משחק, וחבר אחד, שהתאמן/מתאמן עמנו בדוג'ו באייקידו, אדם, הוא שחקן במקצועו. השיחה נסובה למעשה לא על משחק – אלא באופן מדויק יותר על משחק אימפרוביזציה. או מילולית: אלתור. במשחק אילתור, כמו באילתור מוסיקאלי, אין טקסט ידוע וקבוע מראש. ה"טקסט" או ה"לחן" נוצר תוך-כדי-משחק. תוך כדי פעילות, תוך כדי שיחה, מדע, הקשבה, ואינטראקציה.
שוחחנו על הקושי שבאילתור. הדגש לא היה על הקושי הטכני, אלא על הקושי לקבל רעיונות והצעות חדשים תוך כדי פעילות משחק. להטמיע אותם ולעבוד עמם הלאה. אדם הציע שבאילתור בכלל הוא תמיד "כן". הוא הציע שהכלל הוא: "תמיד לומר (לעצמך) כן". מה שבא בא. דדי ציין כמה זה קשה למעשה, כמה תמיד יש רעיונות אחרים, מתחרים. כמה לעתים קרובות מאוד התשובה להצעות החדשות הנה: "לא, אבל..." למשל, לא אבל לי יש רעיון טוב יותר, או מצחיק יותר, או חכם יותר, או שנון יותר, או יעיל יותר, וכו'. הייתי מוסיף שאפילו "כן אבל", אינה תשובה טובה או שלה דיה לצרכי אילתור חופשי. ה"אבל" עוצר משהו, ומנע אפשרות של קבלה והשתלבות מלאות עם ההצעות, התנועות, הבדיחות, השורות, הקצב, הלחן וכו' – של האחרים עמם מאלתרים, עם משתלבים.
נראה לי כי אנאלוגיה לעולם האייקידו, קרי עולם אומנות (דו) האילתור (אי) של הקי (קי), היא די מיותרת כעת.
אז אסיים עם הערה או שתיים.
בעולם אומנות (דו) האילתור (אי) של הקי (קי), החששות, החרדות וההסתייגויות עליהן דיבר דדי – "לא אבל" – לובשים צורה ממשית: של גוף, של מכה, של סכנה פיזית, וכו'. כאשר אגרוף מגיע לכיוון גופי, או חרב מונפת לכיוון ראשי, קשה מאוד, כמעט נוגד את ההיגיון האנושי, לחשוב "כן – לקבל ולהמשיך", להרגיש ולפעול – "כן, לקבל ולהמשיך". כך הדבר גם מחוץ לכותלי המזרנים הירוקים והכחולים שלנו. הצעות אחרות ההצעות שלנו, דעות אחרות מהדעות שלנו, עמדות אחרות מעמדות שלנו – כולן מאיימות עלינו לא פחות מחרב מונפת. חופש התנועה ביומיום, מסתבר, הוא מזערי. ממש מוגבל. כאן החש הוא החשש המסתתר בצל החרב באייקידו – זהו חשש שאינו פיזי או אינו רק פיזי. זהו חשש קיומי: "אם אומר כן להכול מה יישאר ממני?"
להתראות על המזרן