אומנות האימפרוביזציה

שלום לכולם

ביום שישי האחרון בערב התארחו אצלנו שני חברים והתפתחה שיחה לבבית על משחק.
אחד החברים, דדי, כמו גם אשתי, לומד בחוג משחק, וחבר אחד, שהתאמן/מתאמן עמנו בדוג'ו באייקידו, אדם, הוא שחקן במקצועו. השיחה נסובה למעשה לא על משחק – אלא באופן מדויק יותר על משחק אימפרוביזציה. או מילולית: אלתור. במשחק אילתור, כמו באילתור מוסיקאלי, אין טקסט ידוע וקבוע מראש. ה"טקסט" או ה"לחן" נוצר תוך-כדי-משחק. תוך כדי פעילות, תוך כדי שיחה, מדע, הקשבה, ואינטראקציה.
שוחחנו על הקושי שבאילתור. הדגש לא היה על הקושי הטכני, אלא על הקושי לקבל רעיונות והצעות חדשים תוך כדי פעילות משחק. להטמיע אותם ולעבוד עמם הלאה. אדם הציע שבאילתור בכלל הוא תמיד "כן". הוא הציע שהכלל הוא: "תמיד לומר (לעצמך) כן". מה שבא בא. דדי ציין כמה זה קשה למעשה, כמה תמיד יש רעיונות אחרים, מתחרים. כמה לעתים קרובות מאוד התשובה להצעות החדשות הנה: "לא, אבל..." למשל, לא אבל לי יש רעיון טוב יותר, או מצחיק יותר, או חכם יותר, או שנון יותר, או יעיל יותר, וכו'. הייתי מוסיף שאפילו "כן אבל", אינה תשובה טובה או שלה דיה לצרכי אילתור חופשי. ה"אבל" עוצר משהו, ומנע אפשרות של קבלה והשתלבות מלאות עם ההצעות, התנועות, הבדיחות, השורות, הקצב, הלחן וכו' – של האחרים עמם מאלתרים, עם משתלבים.
נראה לי כי אנאלוגיה לעולם האייקידו, קרי עולם אומנות (דו) האילתור (אי) של הקי (קי), היא די מיותרת כעת.
אז אסיים עם הערה או שתיים.
בעולם אומנות (דו) האילתור (אי) של הקי (קי), החששות, החרדות וההסתייגויות עליהן דיבר דדי – "לא אבל" – לובשים צורה ממשית: של גוף, של מכה, של סכנה פיזית, וכו'. כאשר אגרוף מגיע לכיוון גופי, או חרב מונפת לכיוון ראשי, קשה מאוד, כמעט נוגד את ההיגיון האנושי, לחשוב "כן – לקבל ולהמשיך", להרגיש ולפעול – "כן, לקבל ולהמשיך". כך הדבר גם מחוץ לכותלי המזרנים הירוקים והכחולים שלנו. הצעות אחרות ההצעות שלנו, דעות אחרות מהדעות שלנו, עמדות אחרות מעמדות שלנו – כולן מאיימות עלינו לא פחות מחרב מונפת. חופש התנועה ביומיום, מסתבר, הוא מזערי. ממש מוגבל. כאן החש הוא החשש המסתתר בצל החרב באייקידו – זהו חשש שאינו פיזי או אינו רק פיזי. זהו חשש קיומי: "אם אומר כן להכול מה יישאר ממני?"

להתראות על המזרן

חברות וחברים שלום רב,

מקווה כי העניינים בטוב.
ביום ג' הקרוב – 13-11-07 – נחזור למסורת ערבי הצפייה בסרטי אומנויות לחימה. הבחירה הפעם היא מוצלחת במיוחד: הסרט זטואיצ'י (座頭市 Zatōichi, טקאשי קיטאנו (ביים גם את קיקוז'ירו, זיקוקין די-נור), 116 דקות, 2003) של הבמאי היפני טקאשי קיטאנו. הסרט נחשב יצירת מופת, והוא הספיק לזכות במספר פרסי קולנוע חשובים והיה ל"שובר קופות". הסרט מספר על עלילותיו ומעלליו של סמוראי זקן ועיוור, ומשלב קטעי אומנות לחימה מדויקים ואסתטיים עם פס קול מעניין. אני מזכיר כי בדומה לסרט האחרון בו צפינו ("קיל ביל", כמדומני), גם בסרט זה יש סצנות מדממות לא מעטות.

אני מצרף מס' הפניות לאתרי אינטרנט מהם ניתן ללמוד על הסרט בעברית ובאנגלית:

http://en.wikipedia.org/wiki/Zatoichi_%282003_film%29

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2933430,00.html


פרטים על הפגישה: הסרט יתחיל בשעה 20:00 בדירתו של אורן. כתובת הדירה הנה:
רח' משמר הגבול 6, כניסה ב' דירה #12. כתובת אלטרנטיבית לאותה הדירה: סמטת רפידים מס' 1, כניסה ב'. לבי הוראות מפורטות יותר ניתן לצלצל אל אורן בביתו 02-5811339. וכן מצורף קובץ ובו מפה של השכונה ובצד שמאל X שחור המסמן את הבניין.


הכיבוד הנו באחריות האורחים (ולא המארח...). אלינה וילנה כבר ציינו כי יביאו משהו - ר'הערה של ההודעה הקודמת בענין זה . מאחר ומשך הסרט הוא כשעתיים, הערב צפי להסתיים לערך ב-22:30.

בינתיים, להתראות מחר על המזרן,

חברות וחברים אייקידוקא שלום!

אני מקווה כי תקופה זו -- "אחרי החגים" החלה עם הרבה קי חיובי,ף ואני מאחל המשך סתיו מהנה וחורף חמים ורטוב. מספר הודעות:
1. השנה נפתחה בדוג'ו עם הצטרפותם של כמה וכמה מתאמנים ומתאמנות חדשים. הוותיקים יותר, למרות שעודם צעירים מלבינים ועוברים ללבוש גי, ואילו החדשים ממש עדין צבעוניים. אני מזכיר ומבקש על-כן, להגיע ולפקוד את הדוג'ו שכן יש צורך בוותיקים להוראות המתחילים.
2. ביום שלישי הבא (13-11-07) נחזור למסורת האהובה שלנו של ערבי סרטי אומנויות לחימה (וכן מטעמים). עדין לא החלטנו על הסרט כך שאתן/ם מוזמנים להציע הצעות בפורום זה או בדוג'ו ישירות. הערב מתחיל בשעה שמונה בדיוק בביתו של אורן. כאשר המועד יתקרב מעט נעביר מפה מעודכנת ומס' טלפון ניידים.

זהו לבינתיים.

בברכת גלגולים רכים,
חיים נוי