עבור אחדים התקופה שלפני יוה"כ היא תקופה אינטנסיבית של תפילה ובקשת סליחות. עבור אחרים, זוהי תקופה אל אימונים פיזיים, אינטנסיביים גם הם, על רכיבה על אופניים, ועל כלי רכב לא-ממונעים אחרים, לקראת ההצגה בה"א הידיעה של רכיבה עירונית : ערב יוה"כ ויוה"כ עצמו.
לכן קיימנו בי ואני את מצוות לימוד הרכיבה על אופניים, ועל כך אני רוצה לספר. אתחיל מן הסוף ואומר כי יש מושגים רבים הבאים מעולם הרכיבה על האופניים, והם קשורים בגוף ובאייקידו. למשל שיווי משקל, למשל קי קדימה, למשל להביט קדימה, למשל שמירה על מרכז גוף, למשל רוגע בעת תנועה (דושו-נו-סיי), ואולי בעיקר: הנאה. אולם למרבה ההפתעה אלה לא נשארו הדברים העיקריים דווקא, הקשורים בלימוד הרכיבה של נועה בתי. משהו אחר השתחל שם וזה היה משהו סביב הקשיים של למידה של דבר חדש, ועוד דבר חדש וכל-כך משמעותי כמו רכיבה על אופניים, וחווית הגוף הלומד לרכב והרוכב.
אני יכול להגיד שהיה לנועה מאוד קשה, ואני יכול להגיד שהיה לי מאוד קשה, אבל אני בוודאי אדייק יותר אם אומר שהיה לשנינו קשה. הדגש הוא על ה"שנינו". שנינו למדנו לרכב על אופניים. ונוכחתי כמה קשה להבחין בין המושגים שהזכרתי לעיל ובין המושגים של מערכת היחסים – או מערכות היחסים – בין ביתי וביני. ואולי יותר: בין נועה, ביני ובין האופניים.
בתחילה לא היה לי ברור האם היא רוצה לרכב על אופניים. זוהי אשלה של "מוטיבציה". האם יש לה מוטיבציה? האם יש לי מוטיבציה? האם היא יודעת אם יש לה או אין לה? ומה הן המוטיבציות השונות של שנינו? האם הן נפגשות באופן קונסטרוקטיבי? לא פעם בהתחלה תוך שהיא נופלת שוב שוב ומייבבת, חשבתי שלי או לה או לשנינו אין בעצם סיבה ללמוד/ללמד רכיבה על אופניים. גם מאוד כעסתי עליה כי נדמה היה לי שהיא אינה ממש מעוניינת, או שהיא אינה ממש עונה מש שצריך לעשות אם מישהו הוא/היא חדור/ה ברצון להצליח ללמוד דבר מה. חלק מן הקשי הגדול של שנינו היה החיבור שלנו בהתחלה. הייתי מאוד קרוב אליה. גם גופנית וגם חווייתית. מסתבר שזה לאו דווקא עוזר. מסתבר ששיווי משקל אפשר ללמוד לבד, ושכמעט כל צורה של עזרה בשימור שיווי המשקל על האופניים משיגה בידוק את ההיפך – הטלת המשקל של האופניים עלי הצלחה לשמור על שיווי משקל.
כך שרגע מכריע, בתוך מהומה די מתוסכלת ומתסכלת, היה כאשר החלטתי לסגת מעט מנועה. באייקידו זה נקרא: לפתוח את הדלת (היטו-אשי-יוקטה). אין המדובר כאן בהתרחקות מהתקפה. אלא בהתרחקות שכוונתה לא ללחוץ על נועה ולא להילחץ מנועה. לתת לה לעשות את זה לבד. זה היה רגע מכריע כי, כאמור, התערבויות חוזרות ונשנות לא עזרו עד כה. לתת לה להחזיק את האופניים נכון, לתת לה לעלות על האופניים מבלי שהם או היא יפלו, לתת לה לארגן את הפדלים בצורה נכונה לקראת התחלה של נסיעה, לתת לה לארגן את הכידון בכיוון הנכון (דבר טריוויאלי שהיה צריך לעבוד עליו שוב ושוב), וכמובן לתת לה לעלות על האופניים ולהתחיל לרכב, ולהמשיך לרכב בעוד היא שומרת על שיווי המשקל. בחלק האחרון לא יכולתי להשאיר אותה לעצמה, וליוויתי אותה. אולם שוב, כל המוסיף קורע, והמינימום הוא האופטימום. צמצמתי יותר ויותר את התערבויותיי, ועברתי מלעזור לה להחזיק את הכידון, או מלהחזיק את המושב עליו היא יושבת מאחור, לתמיכה מלווה ומלטפת בגוף שלה. זה היה הרבה יותר טוב. קודם כל בשבילי – וכנראה שגם בשבילה. כך דחפתי אותה קלות בגפה, ותוך היא עושה את המטרים הראשונים שלה על האופניים אני שומר עם ידי על הגב שלה ועל העורף שלה, ומוביל את הקי שלה אבל ברכות, מאוד מאוד ברכות.
זהו. לא היה צריך יותר.
היום היא כבר רוכבת. היא התחילה בדיוק היכן שהסתיים השיעור האחרון. זוהי למידה לגמרי מצטברת. גם עכשיו מצאתי את עצמי לידה במשך דקות ארוכות. אני גם גאה על כי היא כבר רוכבת וגומעת עשרות ומאות מטרים, אבל אני גם עם לשון משורבבת בחוץ. נראה כי גם כעת כי אני צמוד מדי אליה ואל הרכיבה. הבנתי כי אין צורך שארוץ לידה – למרות שהיא מבוהלת ומשמיעה קולות של חשש כי עוד רגע תמעד, והאופניים אכן מזגזגות לה לעתים קרובות. היא כבר די יודעת לעלות על האופניים והיא גם די יודעת לרדת מהם (עם או בלי נפילה). והאם לא עברנו בעת הרכיבה על פני מספר ילדים שהלכו לצד אופניהם, דומעים שרוטים או צולעים מעט?אז זהו נראה, כי סיימתי את השלב זה בהוראת בתי. רציתי לכתוב על עקרונות הגופנפש של אייקידו, ורצי לכתוב על השימוש בכלי – חרב-עץ (בוקן), מקל (ג'ו), סכין-עץ ("חרב קטן", טנטו), אולם מאתי את עצמי כותב עלינו? בת/אב תלמידה/מורה.
