חברות וחברים שלום רב,

זמן רב לא נחת במחשבכם מייל ממני, והצטברו בינתיים כמה וכמה הודעות.

ראשית, חדשות טובות ומשמחות מאוד: לחנן שלנו נולד ילד ביום ה'!! מאזלטוב!! ברכות חמות (ותלוש קניה בשילב או כל חנות תינוקות אחרת) מכולנו.

שנית, תזכורת טכנית – מייל זה יוצא אוטומאטית מן האתר שלנו. אני מזמין אתכם להיכנס לאתר וללמוד על אייקידו ועל השיטה שלנו: סיידוקאן. באתר מצויים חומרי הדרכה רבים, חלקם בסיסיים וחלקם מתקדמים, ואתם מוזמנים ללמוד וליהנות.

שלישית, האימונים במהלך השבועות האחרונים הוקדשו לעבודה עם כלי נשק: טנטו (סכין), בוקן (וחרב-עץ), וג'ו (מקל עץ). זאת לפי תוכנית האימונים השנתית שלנו המצויה באתר גם היא. בשבועות אלה ניסינו לא רק לעבוד עם כלי נשק, אלא גם קצת להכיר את כלי הנשק, וכן לעבוד וללמוד בעזרת כלי נשק. הכוונה היא להרחיב את צורות תנועותינו ומחשבתנו באמצעות כלים. זאת על-ידי "התיידדות" עם הכלי והרגשה נוחה עמו, ועל-ידי הכרת התכונות של הכלי והאפשריות של התנועה שהוא מציע. בכל שנה יש לנו שתי תקופות כאלה המוקדשות אך ורק לעבודה עם כלים, וכן אנו משתדלים לעבוד עם כלים לכל אורך השנה, אף אם בצורה פחות אינטנסיבית.
כזכור, מדי יום שיש בשעה 08:15 מתקיים שיעור המוקדש לכלי נשק.
באימון ביום שישי האחרון, למשל, עבדנו על תרגיל "אנקיי אונדו" – תרגיל התנועה המעגלית. בתחילה עבדנו ללא כלי, פשוט מתפיסת יד אחת (קט-טה דורי אנקיי נגה), ואח"כ הוספנו מישהו שתופס את המקל (ג'ו), וראינו כיצד פותחים את הדלת עם מקל וכיצד עושים את התנועה המעגלית עם מקל. התרגילים הם שונים ודומים.
השבועות הקרובים יוקדשו לחזרה כללית על החומר אותו למדנו מתחילת השנה, ולאחר מכן מתחיל "סמסטר ב'" – החצי השני של השנה.

רביעית, מדי שנה נערך סמינר בן שלושה ימים של שיטת האייקידו שלנו—סיידוקאן—בארה"ב. זהו האירוע המרכזי בה"א הידיעה של השיטה שלנו. לעתים מי מאיתנו נוסעים לשם (השנה ייסע סת' סומר המלמד בתל-אביב). למרות שהמקום רחוק והעלויות גבוהות, אני בכל מקרה מעלה לאתר את טופס ההרשמה לסמינר השנתי של סיידוקאן אייקידו – למי שבכל זאת מתעניין...

חמישית, גם אצלנו מתוכנן סמינר בינלאומי המתרחש פעם בשנה-שנתיים. עדין לא סגרתי את הפרטים המדויקים, אולם הסמינר יתקיים אצלנו בדוג'ו באמצע חודש מאי, ויעביר אותו סנסיי ג'ו קרוטי מההמבו דוג'ו שלנו בלוס-אנג'לס. ההמבו דוג'ו הוא הדוג'ו המרכזי של השיטה שלנו. הסמינר ימשך על פני כמה ימים, והוא תמיד חוויה לימודית בלתי רגילה. בקרוב יהיו לי פרטים יותר מדויקים ואז אוציא הודעה נפרדת.

בברכת שעון קיץ מהנה לכולם,

להתראות על המזרן

ערב סרט עם ברוס לי - הרהורים

חברות וחברים שלום רב,

ביום שלישי בשבוע שעבר נפגשנו ל"ערב סרט" אצל אורן וצפינו בסרטו המוקדם של ברוס לי "אגרוף המחץ". אני מבקש להודות לאלה שבאו והביאו (כרגיל, היה כיבוד על הכיפאק – כולל בירות שהיו ממש במקום), ובעיקר לאורן על הזמן והמקום!
הסרט היה כתמיד יפה ומענין ומורכב לצפייה, מכמה סיבות. לפני שאפרט בקצרה סיבות אלה אני מצרף מאמר שהקראתי שנכתב על ברוס לי בעיתון "כל העיר" ב-1993 – במלאת 20 שנה לפטירתו המוקדמת והמסתורית משהו (אפשר להגדיל ולקרוא בנוחות). לפני הסרט קראנו מספר מאמרים על לי, כולל על תיאוריות סיבת המוות שלו ועד.
בסרט בו צפינו היה עימות מענין ביו סינים ויפנים – תרבויות ואמנויות סיניות נגד יפניות, כאשר ברור שהרעים – הפולשים והשולטים והיהירים – הנם היפנים. קצת פחות נוח לאנשים המתאמנים באומנות לחימה יפנית... בסרט יש הומור ורומנטיקה (על סצנת חיבוקים ונשיקה חנן אמר: "בסרט של סטיבן סגל זה לא היה עובר..."), אולם כמובן יש את אומנת הלחימה של ברוס לי, ואת הנוכחות המשחקית שלו כשחקן. כפי שהכתבה המצורפת טוענת, ברוס לי בא מרקע של משחק והופעה על במה – גם המשפחה שלו וגם הוא למד דרמה באונ' בארה"ב— ואפשר היה לראות את הפרצופים, המחוות, הקולות והתנועות שלו ולהיות בטוחים שיש כאן לא רק וירטואוזיות לחימתית ופיתוח סגנון לחימתי חדש, אלא גם המשך של התיאטרון הסיני העתיק.

יומיים לאחר שראינו את הסרט הייתי בערב למוסיקה קלאסית מזרחית בביה"ס למוסיקה קלאסית מן המזרח בשכונת מוסררה בירושלים. היה מאוד צפוף וישבתי סיזה בערך שעתיים, אולם חשבתי אח"כ על הערב עם ברוס לי כי המזרח חיבר את הערבים. נזכרתי שגם יעקב שמשי וגם אני סיפרנו על הצפייה בברוס לי בראשית שנות השמונים במזרח ירושלים – נוער פלסטיני וישראלי ביחד – ואין זה מקרה שכן "המזרחיות" של אומנותו של ברוס לי היא במקום מרכזי בתרומה שלו. גם בערב מוסיקה מן המזרח, בו נשמעו פיוטים יהודיים-ספרדיים, מוזיקה הודית, ומוסיקה קלאסית ערבית, עלתה השאלה על המקום שיש לתרבויות ולאומנויות "מן המזרח" (החל מן המזרח הקרוב-התיכון ועד המזרח הרחוק), ועל הקשר של כל זה לאימון שלנו בתרות האייקידו. יש מעט כוכבי על מן הסגנון של ברוס לי שהגיעו מן "המזרח" או מן העולם השלישי (בוב מרלי הוא עוד מקרה מענין מאוד).
היה מענין לצפות בסרט גם כי פעם אחרונה שראיתי סרטים של לי היה לפני קרוב לעשרים שנה – אז הייתי צעיר ממנו והיום אני מבוגר ממנו. זה היה קצת משונה. במבט מהיום - אחרי כל נהרות הדם שזרמו מתחת לגשר בהוליווד – הסרט באמת נראה נאיבי ורומנטי (בעיקר לאחר הצפייה בסרטים קודמים כגון "קיל ביל" של קוואנטין טרנטינו, שגם מצטט את סרטיו של ברוס לי, וגם מעביר ביקורת על הקולנוע ההוליוודי האלים ושותת הדם).

הערב הבא שיתקיים עוד חודש-חודשיים (לתוך האביב ואף הקיץ), יוקדש לא לסרט עלילתי נוסף אלא הפעם לצפייה בקטעי וידיאו של מורים באייקידו באופו כרונולוגי – החל מאוסנסיי, במורד השושלת עד ימינו והזמן הזה. צורה אחרת לראות אומנות לחימה ותנועה בהתפתחותן, שכלולן ומעברן מן המזרח למערב.

בינתיים שבוע טוב ואביבי,
להתראות על המזרן,
חיים