חברות וחברים שלום רב,
ביום שלישי בשבוע שעבר נפגשנו ל"ערב סרט" אצל אורן וצפינו בסרטו המוקדם של ברוס לי "אגרוף המחץ". אני מבקש להודות לאלה שבאו והביאו (כרגיל, היה כיבוד על הכיפאק – כולל בירות שהיו ממש במקום), ובעיקר לאורן על הזמן והמקום!
הסרט היה כתמיד יפה ומענין ומורכב לצפייה, מכמה סיבות. לפני שאפרט בקצרה סיבות אלה אני מצרף מאמר שהקראתי שנכתב על ברוס לי בעיתון "כל העיר" ב-1993 – במלאת 20 שנה לפטירתו המוקדמת והמסתורית משהו (אפשר להגדיל ולקרוא בנוחות). לפני הסרט קראנו מספר מאמרים על לי, כולל על תיאוריות סיבת המוות שלו ועד.
בסרט בו צפינו היה עימות מענין ביו סינים ויפנים – תרבויות ואמנויות סיניות נגד יפניות, כאשר ברור שהרעים – הפולשים והשולטים והיהירים – הנם היפנים. קצת פחות נוח לאנשים המתאמנים באומנות לחימה יפנית... בסרט יש הומור ורומנטיקה (על סצנת חיבוקים ונשיקה חנן אמר: "בסרט של סטיבן סגל זה לא היה עובר..."), אולם כמובן יש את אומנת הלחימה של ברוס לי, ואת הנוכחות המשחקית שלו כשחקן. כפי שהכתבה המצורפת טוענת, ברוס לי בא מרקע של משחק והופעה על במה – גם המשפחה שלו וגם הוא למד דרמה באונ' בארה"ב— ואפשר היה לראות את הפרצופים, המחוות, הקולות והתנועות שלו ולהיות בטוחים שיש כאן לא רק וירטואוזיות לחימתית ופיתוח סגנון לחימתי חדש, אלא גם המשך של התיאטרון הסיני העתיק.
יומיים לאחר שראינו את הסרט הייתי בערב למוסיקה קלאסית מזרחית בביה"ס למוסיקה קלאסית מן המזרח בשכונת מוסררה בירושלים. היה מאוד צפוף וישבתי סיזה בערך שעתיים, אולם חשבתי אח"כ על הערב עם ברוס לי כי המזרח חיבר את הערבים. נזכרתי שגם יעקב שמשי וגם אני סיפרנו על הצפייה בברוס לי בראשית שנות השמונים במזרח ירושלים – נוער פלסטיני וישראלי ביחד – ואין זה מקרה שכן "המזרחיות" של אומנותו של ברוס לי היא במקום מרכזי בתרומה שלו. גם בערב מוסיקה מן המזרח, בו נשמעו פיוטים יהודיים-ספרדיים, מוזיקה הודית, ומוסיקה קלאסית ערבית, עלתה השאלה על המקום שיש לתרבויות ולאומנויות "מן המזרח" (החל מן המזרח הקרוב-התיכון ועד המזרח הרחוק), ועל הקשר של כל זה לאימון שלנו בתרות האייקידו. יש מעט כוכבי על מן הסגנון של ברוס לי שהגיעו מן "המזרח" או מן העולם השלישי (בוב מרלי הוא עוד מקרה מענין מאוד).
היה מענין לצפות בסרט גם כי פעם אחרונה שראיתי סרטים של לי היה לפני קרוב לעשרים שנה – אז הייתי צעיר ממנו והיום אני מבוגר ממנו. זה היה קצת משונה. במבט מהיום - אחרי כל נהרות הדם שזרמו מתחת לגשר בהוליווד – הסרט באמת נראה נאיבי ורומנטי (בעיקר לאחר הצפייה בסרטים קודמים כגון "קיל ביל" של קוואנטין טרנטינו, שגם מצטט את סרטיו של ברוס לי, וגם מעביר ביקורת על הקולנוע ההוליוודי האלים ושותת הדם).
הערב הבא שיתקיים עוד חודש-חודשיים (לתוך האביב ואף הקיץ), יוקדש לא לסרט עלילתי נוסף אלא הפעם לצפייה בקטעי וידיאו של מורים באייקידו באופו כרונולוגי – החל מאוסנסיי, במורד השושלת עד ימינו והזמן הזה. צורה אחרת לראות אומנות לחימה ותנועה בהתפתחותן, שכלולן ומעברן מן המזרח למערב.
בינתיים שבוע טוב ואביבי,
להתראות על המזרן,
חיים
ביום שלישי בשבוע שעבר נפגשנו ל"ערב סרט" אצל אורן וצפינו בסרטו המוקדם של ברוס לי "אגרוף המחץ". אני מבקש להודות לאלה שבאו והביאו (כרגיל, היה כיבוד על הכיפאק – כולל בירות שהיו ממש במקום), ובעיקר לאורן על הזמן והמקום!
הסרט היה כתמיד יפה ומענין ומורכב לצפייה, מכמה סיבות. לפני שאפרט בקצרה סיבות אלה אני מצרף מאמר שהקראתי שנכתב על ברוס לי בעיתון "כל העיר" ב-1993 – במלאת 20 שנה לפטירתו המוקדמת והמסתורית משהו (אפשר להגדיל ולקרוא בנוחות). לפני הסרט קראנו מספר מאמרים על לי, כולל על תיאוריות סיבת המוות שלו ועד.
בסרט בו צפינו היה עימות מענין ביו סינים ויפנים – תרבויות ואמנויות סיניות נגד יפניות, כאשר ברור שהרעים – הפולשים והשולטים והיהירים – הנם היפנים. קצת פחות נוח לאנשים המתאמנים באומנות לחימה יפנית... בסרט יש הומור ורומנטיקה (על סצנת חיבוקים ונשיקה חנן אמר: "בסרט של סטיבן סגל זה לא היה עובר..."), אולם כמובן יש את אומנת הלחימה של ברוס לי, ואת הנוכחות המשחקית שלו כשחקן. כפי שהכתבה המצורפת טוענת, ברוס לי בא מרקע של משחק והופעה על במה – גם המשפחה שלו וגם הוא למד דרמה באונ' בארה"ב— ואפשר היה לראות את הפרצופים, המחוות, הקולות והתנועות שלו ולהיות בטוחים שיש כאן לא רק וירטואוזיות לחימתית ופיתוח סגנון לחימתי חדש, אלא גם המשך של התיאטרון הסיני העתיק.
יומיים לאחר שראינו את הסרט הייתי בערב למוסיקה קלאסית מזרחית בביה"ס למוסיקה קלאסית מן המזרח בשכונת מוסררה בירושלים. היה מאוד צפוף וישבתי סיזה בערך שעתיים, אולם חשבתי אח"כ על הערב עם ברוס לי כי המזרח חיבר את הערבים. נזכרתי שגם יעקב שמשי וגם אני סיפרנו על הצפייה בברוס לי בראשית שנות השמונים במזרח ירושלים – נוער פלסטיני וישראלי ביחד – ואין זה מקרה שכן "המזרחיות" של אומנותו של ברוס לי היא במקום מרכזי בתרומה שלו. גם בערב מוסיקה מן המזרח, בו נשמעו פיוטים יהודיים-ספרדיים, מוזיקה הודית, ומוסיקה קלאסית ערבית, עלתה השאלה על המקום שיש לתרבויות ולאומנויות "מן המזרח" (החל מן המזרח הקרוב-התיכון ועד המזרח הרחוק), ועל הקשר של כל זה לאימון שלנו בתרות האייקידו. יש מעט כוכבי על מן הסגנון של ברוס לי שהגיעו מן "המזרח" או מן העולם השלישי (בוב מרלי הוא עוד מקרה מענין מאוד).
היה מענין לצפות בסרט גם כי פעם אחרונה שראיתי סרטים של לי היה לפני קרוב לעשרים שנה – אז הייתי צעיר ממנו והיום אני מבוגר ממנו. זה היה קצת משונה. במבט מהיום - אחרי כל נהרות הדם שזרמו מתחת לגשר בהוליווד – הסרט באמת נראה נאיבי ורומנטי (בעיקר לאחר הצפייה בסרטים קודמים כגון "קיל ביל" של קוואנטין טרנטינו, שגם מצטט את סרטיו של ברוס לי, וגם מעביר ביקורת על הקולנוע ההוליוודי האלים ושותת הדם).
הערב הבא שיתקיים עוד חודש-חודשיים (לתוך האביב ואף הקיץ), יוקדש לא לסרט עלילתי נוסף אלא הפעם לצפייה בקטעי וידיאו של מורים באייקידו באופו כרונולוגי – החל מאוסנסיי, במורד השושלת עד ימינו והזמן הזה. צורה אחרת לראות אומנות לחימה ותנועה בהתפתחותן, שכלולן ומעברן מן המזרח למערב.
בינתיים שבוע טוב ואביבי,
להתראות על המזרן,
חיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה