שלום לכולם.
רציתי לשתף אתכם במקרה מעניין שהייה לי לפני כמה ימים. אבל לפני כן אני נאלץ להקדים כמה משפטים בשביל ההקשר.
השנה (כפי שחלק מכם יודעים) נסעתי עם משפחתי לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ייל בניו הייבן, ארה"ב. השנה הזו היא חוויה מאוד טובה וחיובית באוניברסיטה ובמחלקה למדעי היהדות, ולא פחות חשוב חוויה טובה ומלכדת לנו כמשפחה.
כמובן שאחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהתברר לי שאמנם אנחנו נוסעים לשנה לארה"ב היה לחפש מקום להתאמן באייקידו. בתחילה קיוויתי למצוא דוג'ו של סיידוקאן, אבל מהר הבנתי שהמרכזים של השיטה שלנו מרוכזים בחוף המערבי ולא במזרחי ולכן אאלץ לחפש משהו אחר. ואמנם, מצאתי מקום שהוא מאוד שונה מסיידוקאן, ומבחינות רבות הוא ההיפך ממנו. האייקידו בדוג'ו שאני מתאמן הוא שילוב של אייקידו עם אייקיג'יטסו וג'יוג'יטסו. כלומר, אייקידו מאוד ראשוני, עם דגשים חזקים על בריחים, הטלות לא קלות ועוד (מאוד דומה לאייקידו שאפשר למצוא בסרטים ישנים של או סנסיי או של חלק מתלמידיו. ככה שזה נותן לי פרספקטיבה 'היסטורית' על אייקידו בכלל וסיידוקאן בפרט). השיעורים מחולקים לשני סוגים – שיעורי אייקידו ושיעורים של אייקידו שמותאם ל'רחוב'. לשיעורים מהסוג האחרון מגיעים שוטרים, בלשים ואנשי ביטחון והצלה. החלטתי להתאמן פעם בשבוע בשיעורים הרגילים ופעם בשבוע בשיעורים האלו. זו התנסות מאוד טובה, והיבט אחר של אייקידו מצד אנשים שמבצעים אייקידו באופן יומיומי כדי לעצור אנשים מלפגוע באחרים או בעצמם, במלוא המשמעות המילולית של הדברים (אגב, לקח לי קצת זמן להבין שכשאחד מהם אומר לי: 'את הטכניקה הזו עשיתי אתמול' הוא לא מתכוון לאימון, אלא למשהו אחר לגמרי ...). יש בדוג'ו אווירה מאוד טובה ופתוחה – מגיעים לשם מגוון אנשים מכל מיני סוגים. ויש שם שיטה, היררכיה וסדר מאוד ברורים ומובנים.
ועכשיו למקרה עצמו. יש ערב אחד שבו השיעור מאוחר יחסית ואני בדרך משתדל להגיע אליו. לא פעם אני התלמיד היחיד עם המורה הראשי – ג'ים (שעליו אולי אכתוב בפעם אחרת) ויש לנו זמן עבודה נטו על טכניקות, שיטות הוראה, תרגילי קי ועוד. לפני מספר ערבים, כמה דקות לפני תחילת השיעור הגיע לשם ילד בן שש בערך מלווה באימו. לפי החום שג'ים קיבל אותו הייתי בטוח בהתחלה שהוא הבן שלו, אבל הבנתי מההקשר שהוא לא, אלא ילד שגר ליד הדוג'ו ובא לבקר. הילד והאימא נשארו כמה דקות בדוג'ו והלכו. אז סיפר לי גי'ם שהילד הזה הוא ילד שאומץ לפני פחות משנה מאחת ממדינות חבר העמים, ושיש לו קשיים רבים בשפה, התנהגות, בי"ס וכיו"ב. ג'ים הציע לאימא המאמצת שהילד יבוא לדוג'ו פעם בשבוע, לבד, ופשוט יפרוק את כל המתחים בדוג'ו – יצעק, יקפוץ ירביץ למזרונים וישתמש בכל האפשרויות שיש בדוג'ו כדי לשחרר מתחים. כך הם עושים כבר כמה זמן, ומבחינות רבות הדוג'ו הוא נקודת האור של הילד הזה במציאות הלא פשוטה שבה הוא נמצא.
בסוף השיעור דיברנו קצת וג'ים סיפר לי שהמנקה שמנקה את הדוג'ו אמר לו שכל חייו הוא רצה לגור במנזר אבל הוא לא הצליח – משפחה, פרנסה וגלגולי החיים. המקום היחידי שהוא בכל זאת מגשים את החלום הזה הוא בזמן שהוא מנקה את הדוג'ו. ואז ג'ים אמר לי שככה הוא מבין את התפקיד של הדוג'ו – מקום שיהווה נקודת עצירה משטף החיים, נקייה מהחוליים, הסיאוב והקשיים שמקיפים את שגרת החיים ויוכל לתת לאנשים משהו אחר שיזכיר להם שיש להם גם נשמה (אני מתנצל על התרגום, באנגלית זה נשמע יותר טוב).
הילד והמנקה אולי מעולם לא שמעו אל אייקידו, לא על או סנסיי, ו'איקיו' ו'ניקיו' לא אומרים להם כלום, אבל אני חושב שהדוג'ו כמקום נוגע בהם בנקודה אמיתית ועמוקה שלפעמים קצת נשכחת.
רציתי לשתף אתכם במקרה מעניין שהייה לי לפני כמה ימים. אבל לפני כן אני נאלץ להקדים כמה משפטים בשביל ההקשר.
השנה (כפי שחלק מכם יודעים) נסעתי עם משפחתי לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ייל בניו הייבן, ארה"ב. השנה הזו היא חוויה מאוד טובה וחיובית באוניברסיטה ובמחלקה למדעי היהדות, ולא פחות חשוב חוויה טובה ומלכדת לנו כמשפחה.
כמובן שאחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהתברר לי שאמנם אנחנו נוסעים לשנה לארה"ב היה לחפש מקום להתאמן באייקידו. בתחילה קיוויתי למצוא דוג'ו של סיידוקאן, אבל מהר הבנתי שהמרכזים של השיטה שלנו מרוכזים בחוף המערבי ולא במזרחי ולכן אאלץ לחפש משהו אחר. ואמנם, מצאתי מקום שהוא מאוד שונה מסיידוקאן, ומבחינות רבות הוא ההיפך ממנו. האייקידו בדוג'ו שאני מתאמן הוא שילוב של אייקידו עם אייקיג'יטסו וג'יוג'יטסו. כלומר, אייקידו מאוד ראשוני, עם דגשים חזקים על בריחים, הטלות לא קלות ועוד (מאוד דומה לאייקידו שאפשר למצוא בסרטים ישנים של או סנסיי או של חלק מתלמידיו. ככה שזה נותן לי פרספקטיבה 'היסטורית' על אייקידו בכלל וסיידוקאן בפרט). השיעורים מחולקים לשני סוגים – שיעורי אייקידו ושיעורים של אייקידו שמותאם ל'רחוב'. לשיעורים מהסוג האחרון מגיעים שוטרים, בלשים ואנשי ביטחון והצלה. החלטתי להתאמן פעם בשבוע בשיעורים הרגילים ופעם בשבוע בשיעורים האלו. זו התנסות מאוד טובה, והיבט אחר של אייקידו מצד אנשים שמבצעים אייקידו באופן יומיומי כדי לעצור אנשים מלפגוע באחרים או בעצמם, במלוא המשמעות המילולית של הדברים (אגב, לקח לי קצת זמן להבין שכשאחד מהם אומר לי: 'את הטכניקה הזו עשיתי אתמול' הוא לא מתכוון לאימון, אלא למשהו אחר לגמרי ...). יש בדוג'ו אווירה מאוד טובה ופתוחה – מגיעים לשם מגוון אנשים מכל מיני סוגים. ויש שם שיטה, היררכיה וסדר מאוד ברורים ומובנים.
ועכשיו למקרה עצמו. יש ערב אחד שבו השיעור מאוחר יחסית ואני בדרך משתדל להגיע אליו. לא פעם אני התלמיד היחיד עם המורה הראשי – ג'ים (שעליו אולי אכתוב בפעם אחרת) ויש לנו זמן עבודה נטו על טכניקות, שיטות הוראה, תרגילי קי ועוד. לפני מספר ערבים, כמה דקות לפני תחילת השיעור הגיע לשם ילד בן שש בערך מלווה באימו. לפי החום שג'ים קיבל אותו הייתי בטוח בהתחלה שהוא הבן שלו, אבל הבנתי מההקשר שהוא לא, אלא ילד שגר ליד הדוג'ו ובא לבקר. הילד והאימא נשארו כמה דקות בדוג'ו והלכו. אז סיפר לי גי'ם שהילד הזה הוא ילד שאומץ לפני פחות משנה מאחת ממדינות חבר העמים, ושיש לו קשיים רבים בשפה, התנהגות, בי"ס וכיו"ב. ג'ים הציע לאימא המאמצת שהילד יבוא לדוג'ו פעם בשבוע, לבד, ופשוט יפרוק את כל המתחים בדוג'ו – יצעק, יקפוץ ירביץ למזרונים וישתמש בכל האפשרויות שיש בדוג'ו כדי לשחרר מתחים. כך הם עושים כבר כמה זמן, ומבחינות רבות הדוג'ו הוא נקודת האור של הילד הזה במציאות הלא פשוטה שבה הוא נמצא.
בסוף השיעור דיברנו קצת וג'ים סיפר לי שהמנקה שמנקה את הדוג'ו אמר לו שכל חייו הוא רצה לגור במנזר אבל הוא לא הצליח – משפחה, פרנסה וגלגולי החיים. המקום היחידי שהוא בכל זאת מגשים את החלום הזה הוא בזמן שהוא מנקה את הדוג'ו. ואז ג'ים אמר לי שככה הוא מבין את התפקיד של הדוג'ו – מקום שיהווה נקודת עצירה משטף החיים, נקייה מהחוליים, הסיאוב והקשיים שמקיפים את שגרת החיים ויוכל לתת לאנשים משהו אחר שיזכיר להם שיש להם גם נשמה (אני מתנצל על התרגום, באנגלית זה נשמע יותר טוב).
הילד והמנקה אולי מעולם לא שמעו אל אייקידו, לא על או סנסיי, ו'איקיו' ו'ניקיו' לא אומרים להם כלום, אבל אני חושב שהדוג'ו כמקום נוגע בהם בנקודה אמיתית ועמוקה שלפעמים קצת נשכחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה